<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' גיטין סימן מ"ח</h1>
<h2>דף צ:</h2>
תשובת שאלה אל הרב ר' נחמיה בן יעקב די לוניל ליניל. באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא, בגזירת עירין ובמימר קדישין דמתמלל ברוחא דקודשא, ומתקבל אולפליהון בטלא ושמשא, מאן הוא דמעייל תמן רישא, בי גזא דרחמנא וכבשא, רבהון דכלהון הלכתא גבראתא, ידעי מה בחשוכא, גלו עמיקתא ומסתרתא, מי תורתם לזולתם משפיעים אומר משפטי ההוראות יום ליום מביעים, באר מים חיים מי תורתם נובעים כמעין עין עיטם, קולעים אל השערה אשר הררים גדולים תלויים בה לא יחטיאו בעיטם, במשפט צדק אלהי הארץ ארצו ישפטו אשר מעולם במלחמתה של תורה המה הגבורים, צללו במים אדירים והעלו בידם נופך וספירים, החוקקים חקקי אמת במגלת ספר, ונותנים אמרי שפר, ראשי אלפי ישראל הם הנקובים בשמות, מוציאי לאור כל תעלומי חכמות, מי הוא שיבא אחרי דבריהם למלאת דבריהם, ולא יתירא שמא ישרפוהו בהבל פיהם. ועתה מי אנכי להיותי בין מלכים בין מלכי קדם נקרא ונרשם במקום כבוד השגה מדעות אשר המה חונים שם, היתגדל המשור על מניפו, וטפה קטנה יכילה פחות שבכלים תחשוב להדמות עם ים יפו, וחכמת מה לי כשחק מאזנים וכמר מדלי, והנני לרוב חסרוני נגד מעלת חכמתם כביצת הנמלה בים אקיאנוס, ולא בינת אדם לי בעת המפזרין לאסוף ולכנוס. ואם עמדתי במקום גדולים בלתי משפטי אתי ואין עמי נמקי, אחרי ההפצר והאלוץ הרב באתי כמצווה ועושה, ואם רע עלי המעשה על כל פשעי' אהבת החכמים תכסה, ובזכות תורתם ישא הש"י בפי דבר נכוחה ונכונה, לבתי אחטיא בעניי ולשוני הכוונה.
שאלה, אשה אחת מבני עמנו צעקה אל הזקנים אשר בשער ואמרה זה לי קרוב לי"ד שנה חייתי עם בעלי חיי צער, הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, להשתמש בעתים ידועים בחוש אשר הוא לנו לחרפה, ומאז ועד עתה היו השמים ביני לבינו בסבת העדר כחו ואונו משרירי בטנו, הייתי שומרת יום כנגד יום אמרתי אך זה חלי ואשאנו, אוחילי לש' מועד מועדים ישלח דבר וירפאנו, והנה תוחלתי נכזבה ולחק ומשפט בנות ישראל נתן מגרעת לבלתי האכילני מפריו פרי עץ הדעת, ואם רבו פשעי ולא תוסף תת כחו לעבוד את אדמתו, אליכם המצוה הזאת בשבט מוסרכם לרדותו, עד ספר יכתוב איש ריבי להתיר מוטות האישות ממני ומעמו, ועוד לא יחרד לבבי על זאת ויתר ממקומו, ולא יוסיף כימי קדם לענותי, ואם לא עתה בימי עדנתי, מתי אעשה גם אנכי לביתי, להניח בנים לעת זקנתי, למהוי חוטרא לידי ומרא לקבורתי, ואם יראה בעיניכם רבותי מקו הדין לעשות שאלתי ובקשתי, אל נא תאחרו אותי, אלה דברי האשה. ויען האיש ויאמר דברי האשה בלתי כנים ונכונים, ולהעציבי עשתה כונים, ועיניה נתנה באחר לקלות דעתה וחולשת שכלה לבה בזולתי בוחר, כחצים ביד גבור כחי אז וכחי עתה, במלחמת מצות העמדת המין האנושי, דרכו של איש לכבש ולצאת ולבא, ועץ הדעת יתן בעתו פריו וטובו, אם לא יבא השנוי מהמקבלים בהיות קרקע עולם משנה מדעת הבעלים, לבלתי שמוע אל מצותו, אליו תשוקתו, מיום ברוא אלהים אדם וחוה, היתהוה בעל חי מדבר בלתי אם נועדו, שנים יחדו זכר ונקבה יתאחדו, אלה דברי שניהם בריבותיהם וטענותיהם, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, בטענות הנזכרות הן קלות או חמורות, ולפי מה שלמדתי מרבותי בחסדי הש"י הנקרא רב חסד כלפי חסד מטה, אומר להיכן הדין נוטה, והוא יהיה עם פי לבלתי אחטא, במוצא שפתי ובמבטא.
התשובה, כבר אמרו חז"ל במס' יבמות פ' הבא על יבמתו [ס"ה ע"א] הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא מהימנא מאי טעמ' שהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה, וכתב הריא"ף ז"ל, חזינן לגאון דהא דאמ' ר' אמי דברים שבינו לבינה נאמנת, לדברי משנה ראשונה, דאמרי' במסכת נדרים [צ' ע"ב] בראשונה ג' נשים יוצאות ונוטלות האומרת טמאה אני לך והאומרת השמים ביני לביניך והאומרת נטולה אני מן היהודים חזרו לומר האומרת טמאה אני לך חיישינן שמא עיניה נתנה באחר והאומרת השמים ביני לביניך יעשו דרך בקשה, וזהו שאמ' במס' יבמות דאיהי מהימנא לדברי משנה ראשונה דנדרים דאלו משנה אחרונה הא אמרי' דלא מהימנא, ואמ' הריא"ף ז"ל, אנן לא סבירא לן הכי דלא אתא ר' אמי לאשמועינן דין משנה ראשונה דלאו הלכתא היא, אלא על מתניתי' דהכא אמרה [יבמות ס"ד ע"א], שהה עמה עשרה שנים ולא ילדה וקא אתי ואמ' מינה היא דלית בה אולודי היא ולית לה עלי כתובה ובעינא למיסב אחריתי דבת אולודי היא, וקא אמרה איהי האי דשהאי גבך עשר שנים ולא אולידנא משום דאינך יורה כחץ, ואי בעית לאפוקי הב לי כתובתי, בהא דאמ' ר' אמי דמהימנא דאיהי קים לה ביורה כחץ, הילכך עד דיהיב לה כתובתה לא מצי לאפקה, וליכא למיחש להא מילתא דשמא עיניה נתנה באחר דהא אנן מפקינן לה בעל כרחה כדאמרי' פ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] גבי שה(ת)ה עמה עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו להוציא, אבל הא דמשנה אחרונה דסוף מסכת נדרים דאמר השמים ביני לביניך יעשו דרך בקשה, ומפרש הירושלמי [נדרים פי"א הי"ב] שצועקת בב"ד על בעלה ואומרת כמו שהשמים רחוק מן הארץ כן אהיה רחוקה ממך שלא אזקק לך לפי שאין שכבת זרע שלך יורה כחץ ואינו ראוי להוליד, ואומ' במשנה יעשו דרך בקשה, שיעשו ביניהם סעודה ויתפייסו, ולא אמרו יוציא ויתן כתובה, והמפרשי' מפרשי פי' אחר השמים ביני לביניך, על שאין עדות בזה הענין ואמרה האשה הש"י עד ביני וביניך שאינך יכול לשמש עמי תשמיש המוליד לפי שאינך יורה כחץ, ובזה אמרנו דלא מהימנא, וזהו תוך עשר דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אבל אי בעי לאפוקה יהיב לה כתובתה, ולא קשיין אהדדי מידי, וזה ג"כ דעת הר"ם ז"ל בהלכות אישות פט"ו [ה"י] האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה שומעין לה אע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים בעת זקנותה וכופין אותו להוציא, והוציא זה הר"ם ז"ל מהא דאמרי' בסוף פ' הבא על יבמתו הוא אומ' מינה והיא אומרת מיניה ועלה א"ר אמי דמהימנא, וזו היא אחר עשר שנים, גם מהאי עובדא דההיא אתתא דאתת לקמי דר' אמי אמ' לה לא מפקדת אפריה ורביה אמר' ליה מסיבו דילה מה תהא עלה, אמ' כי הא ודאי כייפינן, גם ההיא אתתא דאתת לקמיה דרב נחמן ואמר לה לא מפקדת אפריה ורביה אמרת ליה לא בעיא הך אתתא חוטרא לידא ומרא לקבורה אמ' ודאי כי הא כייפינן, ר"ל באומרה חוטרא לידה, ומרא לקבורה, בנים שיקברו אותה, ולזה אמ' הר"ם ז"ל צריכה היא בזקנותה וכופין אותו להוציא, וכל זה אחר עשר שנים, גם כתב הר"ם ז"ל [שם הט"ו] האשה שבאה לב"ד ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש המוליד יעשו הדיינין פשרה ויאמרו לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין המורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה, ע"כ דברי הר"ם ז"ל, והנה לדעת הריא"ף והר"ם ז"ל מוקמי להא דמסכת יבמות אחר עשר שנים דמהימנא, והא דמשנה אחרונה [דלא] (ד)מהימנא דמסכת נדרים דאמ' יעשו דרך בקשה, עד עשר שנים, והנה לדעתם, זאת האשה ששהתה עם בעלה י"ד שנים מהימנא למימרא מיניה הוא ואינו יורה כחץ, וכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה, כדאמרי' בההיא עובדא דאתת לקמיה דר' אמי ואמ' לה לא מפקדת והיא אמרה מסיבו דידה מה תהא עלה והוא השיב ואמ' כי הא ודאי כייפינן, וגם ההיא דאתת לקמיה דרב נחמן ואמ' לה לא מפקדת והיא אמרה ליה לא בעיא הך אתתא חוטרא לידא ומרא לקבורה, והשיב ואמ' כי הא ודאי כייפי', ואף [אם] לא תבא מחמת טענה היכא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא כדאמרי' בכתו' פרק המדיר [ע"ז ע"א], אמ' רב יהודה אין מעשין אלא לפסולים, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אבל נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא, אמ' רב תחליפא בר אבימי משמיה דשמואל אפי' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו, ופסקי כולהו רבוותא כרב תחליפא משמיה דשמואל בין הני דאוריתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בין הני דרבנן כגון הני דתנן במתני' [שם] אלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף והבורסקי ומי שנשא אשה ושהה עמה עשר שני' ולא ילדה כלהו כייפינן להו בשוטים לפי שבדברים לא יוסר עבד ועוד מסיק בגמ' [שם] דבכלהו דמתני' אי אמרה דיירנא בהדיה שבקי' ליה בר מנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דלא שבקינן ליה אלא יוציא ויתן כתובה.
ואם יטעון טוען ויאמ', שמה שאומ' בכתובות הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו להוציא, לא נאמ' אלא בא"י, כדמוכח במס' יבמות פ' הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו [רשאי] לבטל ויוציא ויתן כתובה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' [בראשית ט"ז] מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין, הרש"י אמ' שזה דווקא באברם לפי שלא נאמ' לו ואעשך לגוי גדול [שם י"ב] אלא בארץ אבל באיניש אחרינא אף בח"ל יוציא, וכן הסכימו הגאונים והריא"ף והר"ם ז"ל וגם הגאון רב אחא משבחא, וראיה לדבריהם כי במס' כתובות לא נזכרה ראיית הפסוק, וגדולה מזאת שאפי' למ"ד שלא נאמ' אלא בא"י היכא דלא אתיא מחמת טענה, אבל אתיא מחמת טענה ודאי בכל מקום כייפי להוציא לדברי הכל, ובירוש' דשלהי אלמנה ניזונית [כתובות פי"א ה"ז] מקשה על ההיא דאמרי אין מעשין אלא לפסולות, והא דתניא המדיר את אשתו מליהנות לה יוציא ויתן כתובה, והיכי אמרי' אלו שכופין להוציא הנזכרי' בפ' המדיר במשנה ובריתא, הני אין אחריני לא, ומתרץ שמענו שמביא שמענו שכופין, משם יש ללמוד שאין כופין אלא במקום ששנה כופין.
אבל רב אחא משבחא מתרץ באנפה אחריני הא דשלהי פ' הבא על יבמתו דר' אמי דאמ' דברים שבינו לבינה ביורה כחץ נאמנת עם הא דמשנה אחרונה דמס' נדרים דאמרי' יעשו דרך בקשה ואמ' דלא מהימנא, מתרץ ואמ', דאידי ואידי תוך עשר שנים, ואפי' הכי אמרי' בפ' הבא על יבמתו דר' אמי ורב נחמן דאורו הלכה למעשה דמהימנא, היכא דבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה אפי' תוך עשר שנים, וההיא דשלהי מס' נדרים תוך עשר שנים נמי ואינה באה מחמת טענה ולהכי אמרו יעשו דרך בקשה, אבל היכא דבאה מחמת טענה תצא ותטול כתובה, אבל אחר עשר שנים אפי' אינה באה מחמת טענה תצא ותטול כתובה מהימנא וכייפינן לאפוקי, ע"כ דברי הגאון רב אחא ז"ל, והרב הגדול ר' משה בר נחמן גירונא ז"ל לקח שיטה אחרת באלו השמועות של מס' יבמות ומס' נדרים שהם דומות כסותרות זו את זו ועשה את הקושיא בזה האופן, ואמ', דהא דאמרי' בפ' הבא על יבמתו דברים שבינו לבינה היא נאמנת מ"ט היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה, משמע דהיכא דלא ידע בעל מהימנא הא ידע בה ומכחיש לה לא מהימנא, והתם בשלהי מסכת נדרים משמע דמילתא דידע בה בעלה נאמנת, כההיא דתנן אמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומקשה עלה השמים ביני לביניך דמשנה אחרונה והא הכא דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא ותיובתא דרב המנונא, ומתרץ נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע משום הכי משקרא, אלמא כל מידי דידע בה בעלה כגון ביאה מהימנא, ומתרץ דההיא דשלהי נדרים מיירי דאתיא לאפוקי נפשה מבעלה תוך עשר שנים ואתיא מחמת טענה דאינו יורה כחץ וכיון דהיא תבעה גירושין חיישי' שמא עיניה נתנה באחר ולא מהימנא כי במילתא דלא קים לבעלה ולית לה כתובה והעמד ממון על חזקתו והמוציא מחברו עליו הראיה, אבל במילתא דקים לה לבעלה אינה מעיזה פניה, (ולא) [והוא] אתיא לאפוקא משום דשהא עמה עשר שנים והיא לא בעיא למיפק דלא אתיא מחמת טענה, ולכך במילתא דקים ליה וידע דשקרא קא אמרה כגון ביאה בעל מהימן ולא יהיב כתובה דהמוציא מחברו עליו הראייה, והכא ליכא למימ' אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דהא איהו בעי לאפוקא והיא לא בעיא למיפק, אבל במילתא דלא קים ליה לבעל ואיהי קים לה הימנוה רבנן ולאו כל כמיניה לאפסידא כתובתה ע"כ דברי הרב ר' משה בר נחמן, ואפי' לדבריו לא חלוק אלא בענין הכתובה דמנה מאתים, אבל לגבי נדוניא לגבות כלם משלם בלי חרם ובלא שבועה, אין חולק על זה, כי מה שאמ' הר"ם יש לו להחרים, אינו אלא בטענת יורה כחץ, אבל בטענת שאינו יכול לשמש עמה כלל מהימנא בלא שבועה, וכל מודה על האמת לא יחלוק על זה, אבל לאפוקה נפשה מיניה אחר עשר שנים ובאה מחמת טענה בין במידי דקים לה דלא ידע בעל כגון יורה כחץ, בין במידי דקים לה דידע בעל כגון ביאה מטעם מה שאמ' בגמ' [נדרים צ"א ע"א] נהי דבביאה ידע, מודה הרב הנזכר דכייפינן ליה לבעל לאפוקה, כי מה שאמ' בפ' המדיר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא, אותו אין חולק על זה וכ"ש דבבאה מחמת טענה כי האי, ובעלי התוספות אמרו אפי' תוך עשר שנים אם אמרה האשה שבעלה אינו יכול לשמש עמה כלל דמהימנא, מטעם מה שאמ' בשלהי נדרים נהי דבביאה ידע, משמע דבביאה לא משהינן לה כלל אלא כייפינן ליה, וכן כתבו עמודי גולה בחיבור המחובר ההולך על דרך ספר המצות, וזהו לשונו, האשה שאמרה ישען על ביתו ולא יעמוד יחזיק בו ולא יקום כופין אותו להוציא מיד, נמצא לדברי כלם אין ספק ואין חולק אחר עשר שנים כופין אותו בין במידי דקים לה דידע בעלה בין במידי דקים לה דלא ידע בעלה וכ"ש היכא דבאה מחמת טענה, והכפייה נתבארה בגמ' [כתובות ע"ז ע"א] שהיא בשוטי, ועתה בעונותינו אין לנו מקל ורצועה לרדות בעקרבים בשוטים, שוטים שקלקלו מדרך התלמוד נוטים ושוטים, אך בלשון חכמים מרפא לנפשותם להכותם בסלוא דלא מבע דמא עד דצייתי דינא, ולחזק בדק התורה לבל יהרסו ויפרצו גדרה וחומותיה מכין בלשונם וחובשים לאשר יתנו כתף סוררת לבלתי שמוע מצותם לקיים גזירתם, עד יערה עליהם רוח חן ממרום, יתן השם בלבם, לשמוע לקול מוסרם, ולהכנע למאמרם, אשר השגתי מעניות דעתי ומיעוט הבנתי מדברי רבותי' ז"ל אשר יצקתי מים על ידם כתבתי, אחר האלוץ וההכרח הרב, והש"י יסיר לב האבן מבשרנו, ישים בלבבנו אהבתו ויראתו עם יראת החכמי' לטוב לנו כל הימים, כנפש היחידים השרידי' בגלות ונפש הכותב קטן התלמידים עמוס התלאות והצרות מתאבק בעפר רגלי החכמים ושותה בצמא את דבריהם, ואשר ירזמון עיניהם לעשות ולקיים כל היוצא מפיהם יש ידי, גם זה שמי. נחמיה בן יעקב בן שלמיה דלוניל ליניל.
